במה שונה אבחון פסיכו-דיאגנוסטי מטיפול?

 

תאריך: 15.7.20

מסגרת הזמן – בשונה מטיפול פסיכולוגי, אבחון הינו תהליך מוגבל בזמן, המורכב ממספר מצומצם של פגישות, שמגיעות לקיצן כאשר הפסיכולוגית מסיימת לאסוף את כל המידע הנדרש לכתיבת דו"ח האבחון הסופי.

אחת הביקורות הקשות כלפי תהליך האבחון בכללותו היא כי ניתן להגיע לאותה מסקנה ואבחנה, ללא צורך באבחון, אלא לאחר טיפול, שהינו לרוב תהליך הדרגתי יותר, ולכן ידידותי יותר. יש אף הטוענים כי בשנים האחרונות אבחונים משרתים את האינטרסים של הרפואה הציבורית ו/או חברות הביטוח, שפועלות מתוך שיקולי עלות-תועלת, ודורשות מהפסיכולוגית לספק אבחנה, ולהתאים טיפול ממוקד וקצר מועד לאבחנה זו.

אכן, האבחון הוא תהליך לא פשוט עבור הנבדק/ת. למרות שהחוויה באבחון עצמו תלויה כמובן בפסיכולוגית המאבחנת, בטיב הקשר שהיא מצליחה לכונן עם הנבדק/ת ובאווירה שהיא יוצרת בחדר, עדיין אבחון הוא תהליך חודרני. ניתן בהחלט להשוות אבחון לתהליך רפואי פולשני, דוגמת ניתוח. שכן, האבחון חותר להגיע למסקנות ותשובות, ובכך הוא מאיץ בנבדק/ת לחשוף תכנים אישיים, אשר ייתכן מאד כי בנסיבות אחרות הנבדק/ת היה/תה חושפ/ת בקצב איטי יותר משמעותית ואולי לא חושפ/ת כלל.

יחד עם זאת טענות אלו משקפות רק צד אחד של המטבע, בעוד המציאות מורכבת הרבה יותר.

ראשית, יש נבדקים/ות אשר אנשי הטיפול המטפלים בהם מרגישים כי הטיפול לא מסייע ולא מיטיב עימם, כיוון שהם לא מצליחים להבין לעומק את הקושי עימו מתמודד/ת המטופל/ת שלהם. במקרים כאלו, בלי שום ספק, אבחון הוא קריטי על מנת לסייע למטפלת להבין טוב יותר ממה סובל/ת המטופל/ת שלה ולבצע את עבודתה בצורה טובה יותר. לרוב מדובר במקרים מורכבים, בהם יש שילוב של גורמים ביולוגיים ונפשיים משמעותיים; אך לעיתים אבחון נצרך גם בקרב מטופלים "רגילים" לכאורה, שעימם העבודה הטיפולית "תקועה".

שנית, אבחון בקרב ילדים ומתבגרים שונה משמעותית מאבחון בקרב מבוגרים. ילדים ומתבגרים נמצאים על מסלול התפתחות מואץ, כאשר כל שלב התפתחותי שהושג משמש כנדבך להשגתו של השלב ההתפתחותי הבא. במקרים בהם הילד/ה מתמודד/ת עם קשיים שונים, ההתפתחות נפגעת, וקיים סיכון כי ההתפתחות תוסט למסלול התפתחותי פתולוגי. לכן לעיתים קרובות, אצל ילדים, כאשר יש אי בהירות או בלבול לגבי האבחנה, יש צורך לבצע אבחון ממוקד, על מנת להבין מה הטיפול המתאים ביותר עבור הילד/ה, ואשר יחזיר אותו למסלול התפתחותי תקין בהקדם.

בשל המורכבות של התהליך האבחוני והתחושות שהוא עלול לעורר, תפקידה העיקרי של הפסיכולוגית המאבחנת הוא לא רק לתת אבחנה מדויקת אלא להשרות תחושה נעימה בקרב הנבדק/ת. לנסות כמה שאפשר לא להעלות את רמות החרדה, בייחוד אם בסופו של התהליך האבחוני הנבדק/ת עדיין לא פנה/תה לטיפול, ואין מי שיעזור לו/ה לעבד את החרדות שצפו ועלו. מסיבה זו גם פסיכולוגיות שעוסקות באבחון משתדלות לסיים עם מטלות אבחוניות מובנות ופשוטות, שמסייעות לנבדק/ת לצאת בתחושה של אסיפה וסגירה של התהליך ולא בתחושה של פרימה.

אבחנה קבועה לעומת המשגה משתנה – כל טיפול מתחיל לרוב עם השערה של הפסיכולוגית המטפלת לגבי הקושי עימו המטופל/ת שלה מתמודד/ת. אך עם העמקת ההכרות והעבודה הטיפולית, גם ההבנה וההמשגה של הפסיכולוגית את המטופל/ת משתנה והופכת להיות מורכבת יותר. לעומת זאת, אבחון מסתיים באבחנה. אמנם לא בכל אבחון נותנים אבחנה רשמית, אך בכל אבחון קיימת פורמולציה, שהיא אבחנה שמנסה לארגן את ההבנה לגבי הנבדק/ת בצורה פשוטה וברורה. נכון, זו בעצם המטרה של אבחון – לענות בצורה ברורה על שאלה אבחונית או להעניק תיאור מדויק ותמציתי של התפקוד של הנבדק/ת בתחום האבחוני הרלוונטי. לא זאת ועוד, לעיתים קרובות אבחנה מעניקה לנבדק/ת הרגעה ותחושה שמישהו סוף סוף נתן שם לקושי עימו היא/הוא מתמודד/ת במשך תקופה ארוכה, תחושה של תמיכה פנימית עמוקה. במקרים שהנבדק/ת לא י/תמשיך לתהליך של טיפול, פגישת המשוב של האבחון יכולה להיות סוג של טיפול בזעיר אנפין.

אך אליה וקוץ בה – מתן אבחנה עלולה גם לתת לנבדק/ת את התחושה ההפוכה לחלוטין, תחושה של הגבלה ושל רדוקציה של הנבדק/ת לרשימת סימפטומים, וחשוב מאד להיזהר מכך. ראשית, אחרי שפסיכולוגית נותנת אבחנה, יש נטייה להתעלם בצורה סלקטיבית מהיבטים נוספים באישיות של המטופל/ת, שאינם עולים בקנה אחד עם האבחנה; זאת כאשר במקביל מייחסים ערך מופרז לסימנים התנהגותיים שמאשרים את האבחנה המקורית. במובן הזה אבחנה עלולה להיות כמו נבואה שמגשימה את עצמה, בכך שהיא גורמת לפסיכולוגית להתמקד בהיבטים האישיותיים שמאשרים את האבחנה שניתנה באבחון ובכך מחזקת אותם. בהקשר הזה, ארווין יאלום בספרו משתף כי באחד מהמכתבים שכתב אליו עמיתו, שלימד מתמחים צעירים בפסיכיאטריה, הוא שיתף אותו בשאלה ששאל בתחילת הקורס את הסטודנטים שלו:

"אילו היית עובר פסיכותרפיה אישית, או שוקל להתחיל בכך, באיזו אבחנה של DSM-IV היה, לדעתך, המטפל שלך יכול להשתמש, בצדק, כדי לתאר אדם מסובך ומורכב כמותך?"

בשל המורכבות הרבה של מתן האבחנה בסופו של התהליך האבחוני, חשוב שהפסיכולוגית המאבחנת, ולמעשה כל פסיכולוגית שתקרא את האבחון של הנבדק/ת בעתיד, תעשה שימוש פרדוקסלי באבחנה: מחד, תשתמש בה על מנת לברור את שיטת הטיפול המתאימה ואת הפתרון המתאים למטופל/ת, ומאידך להיזהר שלא לתת לאבחנה להגביל את החשיבה ולמנוע מהסברים חלופיים להעלות במוחה של הפסיכולוגית.

מקורות

יאלום, א (2002). הימנעו מאבחון (חוץ מאשר לצורכי חברות הביטוח). בתוך: מתנת התרפיה, אור יהודה: כנרת זמורה ביתן, תרגום: כרמית גיא, 2002, עמ' 22-24.

קולטארט, נ (1993א'). ההערכה ותענוגותיה. בתוך: איך לשרוד כפסיכותרפיסטית, ירושלים: כרמל, תרגום: עידית שורר, 2018, עמ' 116-135.

קולטארט, נ (1993ב'). אומנות ההערכה. בתוך: איך לשרוד כפסיכותרפיסטית, ירושלים: כרמל, תרגום: עידית שורר, 2018, עמ' 136-150.