התאוריות הפסיכואנליטיות הקלאסיות ניסו לאורך השנים לשער השערות מגוונות לגבי התפתחותה של הנפש בגילאי הינקות המוקדמים. תאוריות אלו תיארו תהליכים המתרחשים בנפש התינוק פנימה, ותהליכים המתרחשים בין התינוק לדמות המטפלת העיקרית שלו, לרוב האם. יחד עם זאת, אף אחד לא היה יכול לאשר את תקפותן של תאוריות אלו, בשל אי היכולת של תינוקות לספר לנו על מה הם חושבים ומה הם מרגישים. וכך, המחשבה על חייהם הנפשיים של תינוקות הפכה להיות לא רלוונטית. אי רלוונטיות זו הולידה במקרים מסוימים הנחות אשר השלכותיהן היו חמורות ביותר. כך לדוגמה, במלחמת העולם השנייה, תינוקות יתומים הועברו לבתי ילדים, בהם קיבלו מענה לכל צרכיהם הפיזיים: הם הואכלו, הושקו, חותלו וטופלו. עם זאת, תינוקות אלו לא קיבלו את היחס הרגשי שהיו מקבלים לו הוריהם היו בחיים: הם לא קיבלו מגע, לא הושמעו להם קולות בשפת התינוקות, ולא הייתה להם דמות מטפלת עיקרית אחת, אשר אהבה אותם וטיפלה בהם בקביעות. הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ, שערך תצפיות בבתי ילדים אלו, מצא כי רבים מהתינוקות הסתגרו בתוך עצמם, סיגלו לעצמם התנהגויות אוטיסטיות ופיתחו דיכאון. חלק גדול מהתינוקות מתו מבדידות, ואלו ששרדו סבלו מעיכובים התפתחותיים משמעותיים ביותר. ממצאי מחקריו היוו נקודת מפנה ביחסה של הפסיכולוגיה לגיל הינקות.
בעשורים האחרונים חוקרים בתחומי הנוירוביולוגיה החלו לבחון את תהליכי ההתפתחות של המוח האנושי בתחילת החיים. מחקריהם גילו כי לסביבה בה התינוק גדל וליחסיו איתה יש השפעה מכרעת על התהליכים הביולוגיים שעובר מוחו של התינוק. במקביל, חוקרים בתחומי הפסיכולוגיה החלו לבצע תצפיות מדויקות בתינוקות ואימהותיהן. המידע שנאסף בתצפיות נותח באמצעות כלים מדעיים אובייקטיביים וסטנדרטיים, והביא לתוצאות מדהימות: לתינוק דפוס התנהגות ייחודי משלו כבר מרגע לידתו, התינוק יודע על קיומה של אימו המובחנת מדמויות אחרות בחייו כבר מהיום הראשון ועוד. תוצאות אלו תמכו בחלק מהתאוריות הפסיכואנליטיות המסורתיות, והפריכו תאוריות אחרות. כך או כך, הן פתחו בפני עולם בריאות הנפש תחום חדש לחלוטין: בריאות נפשו של התינוק.
דניאל שטרן, שהיה אחד מהכותבים הבולטים אודות עולמם האישי והבינאישי של תינוקות, כתב כי "המהפכה הזו התחוללה, בחלקה, בזכות העובדה שלמדנו לשאול את התינוקות שאלות עליהן הם מסוגלים להשיב". כוונתו הייתה כי התנהגותו של התינוק אינה רנדומלית ואינה חסרת משמעות, וכי במידה ונעקוב אחרי הפניית הראש שלו, כיוון המבט שלו, תנועות ידיו ורגליו, הצורך שלו במציצת אגרופו ועוד, נוכל למצוא דפוס בעל משמעות, אשר יגלה לנו מה מתרחש בתוך נפשו פנימה.
כיום מוסכם וברור כי התינוק מטמיע את כל החוויות אותן הוא חווה עוד מבטן אימו, וקל וחומר מרגע צאתו לאוויר העולם. כך, חוויות אלו הופכות להיות בהדרגה חלק ממי שהוא. לכן, התנהגויות חריגות אותן מראה התינוק הן ביטוי למצוקה, אותה הוא חווה בעולמו הפנימי, ומצוקה תמיד מלווה בכאב. כן, גם תינוקות חווים כאב נפשי, כמו גם קשת רחבה של רגשות מובחנים זה מזה. כך לדוגמה כבר בגיל חודשיים התינוק מסוגל להביע עניין, שביעות רצון ומצוקה.
בתהליך הטיפול הפסיכולוגי בתינוקות, התינוק הוא אמנם המטופל המופנה, אך העבודה הטיפולית נעשית תמיד בתוך הקשר הורה-תינוק. הפסיכואנליטיקאי הבריטי, דונלד וויניקוט, אמר "אין כזה דבר תינוק בלי אמא", והוא צדק. העולם הפנימי של ההורה משתקף בעולם הפנימי של התינוק. האופן שבו ההורה מפרש את האיתותים של התינוק ומתקשר איתו משפיע על ההתפתחות של התינוק. במקרים בהם ההורה לא מודע לצדדים השליליים של השתקפויות אלו, התינוק עלול לפתח מצוקה. למעשה כבר בגיל שנה ניתן לסווג את הדפוס שילווה את התינוק במערכות יחסים שלו עם אחרים וביחסו לעצמו. דפוס זה נוצר מתוך ההתנסויות החוזרות והנשנות של התינוק עם הוריו והמסרים שהם מעבירים לו לגבי העולם ולגבי עצמו, המתגבשים לכדי דפוס שמאפיין את חייו הנפשיים.
עם זאת, גיל הינקות הוא גם תקופה של התפתחות מואצת, וככזו, תקופה זו מאופיינת בשינויים רבים וגמישות גדולה של המוח והנפש. לכן, במקרים של פנייה לטיפול עם תינוק המגלה תסמינים חריגים של מצוקה רגשית, הסיכויים לשינוי ושיפור הם גבוהים ביותר. לעיתים, גם אם התינוק נולד עם נתונים שעלולים להתוות אותו למסלול התפתחות בעל סיכון, הטיפול בגיל הינקות מאפשר ליצור מסלולים עוקפים במוח של התינוק, שמקטינים את עוצמת הפגיעה האפשרית.
מקורות
קרן, מ', הופ, ד', & טיאנו, ס'. (2013). זה לא יעבור עם הזמן? בריאות הנפש בשלוש השנים הראשונות לחיים. תל אביב: מודן הוצאה לאור.
שטרן, ד'. (1990). יומנו של תינוק: התחושות, המראות והחוויות של תינוקכם. תל אביב: מודן הוצאה לאור.
במידה והיינו שואלים שאלה זו לפני חמישים שנה התשובה שהיינו מקבלים בקצרה היא - 'לא'. ובאריכות: התפיסה הרווחת בעבר הייתה כי התינוק הוא יצור תלותי, אשר אין לו קיום עצמאי, לא פיזית וגם לא נפשית, והוא לא מרגיש או מבין שום דבר. הורים שהיו מתלוננים על התנהגויות חריגות של התינוק שלהם, דוגמת בכי בלתי פוסק, קשיי שינה, הימנעות מאכילה וכדומה, היו נענים על ידי המומחים כי כל זה יעבור ככל שהתינוק יגדל ויתגבש ליצור תבוני עצמאי.